רבים מהכשלים שאנו רואים – בכל תחום בחיינו – נובעים ממנגנון חוקתי פגום.
חוקי היסוד, שהם בפועל החוקה של ישראל, נכתבים מדי קדנציה ומאז קום המדינה על ידי הכנסת עצמה, במקום לייצר יציבות – הם יצרו מנגנון בו יש כשלים רבים אותם אנו רואים בכאוס, בשנאה. חוסר האמון במערכות הציבוריות בארץ.
לאורך השנים קיימנו מאות דיונים פתוחים על כל חוקי היסוד. ניתחנו, תיקנו, והוספנו חוקים חסרים.
את ההצעות המלאות ואת שידורי הדיונים ניתן למצוא באתר.ככל שהעמקנו – הבנו:
המערכת כל כך גרועה ואי אפשר לתקן את המערכת, כל עוד הסמכות החוקתית בידי הפוליטיקאים.
היסטוריה
הציווי היחיד הקיים במגילת העצמאות הוא כינון חוקה על ידי אסיפה מכוננת עד ה 1.10.1948. לאחר כינון החוקה, האסיפה המכוננת הייתה אמורה להתפזר ולאחר מכן היו אמורות להתקיים בחירות למוסדות החדשים של המדינה על פי הקבוע בחוקה.
הדבר לא קרה. האסיפה המכוננת, הכריזה על עצמה כפרלמנט (הרשות המחוקקת) במסגרת “חוק המעבר” ואילו את תפקידה המכונן מסרה האסיפה, במסגרת החלטת “הררי”, ל”ועדת חוקה, חוק ומשפט”. כך הוקם בישראל ממשל הפועל בדרך שמעולם לא קיבלה את אישור הריבון (האזרחים).
מאז ועד היום – הפוליטיקאים כותבים לעצמם את כללי המשחק.
וזו הבעיה:
- ניגוד אינטרסים מובנה – לדוגמה, מערכות ביקורת חלשות שנקבעו על ידי מי שהן אמורות לבקר.
- שימוש בחוקי יסוד לצרכים פוליטיים שוטפים.
- שינוי כללי המשחק תוך כדי משחק – בהתאם להרכב הקואליציה.
- מנגנונים שמאפשרים שחיתות וגניבת משאבי המדינה.
גם נבחרי ציבור טובים לא יכולים לכתוב חוקה מאוזנת כשהם מצויים בעמדת כוח.
התוצאה: חוקי יסוד שאינם משרתים את הציבור, אלא את בעלי השררה
